"סליחה, דודה מרגלית": כשהמשפט הופך לרגע של חסד

מרגלית, בת 90 וקצת, שורדת שואה, נקלעה להליך משפטי לאחר שניסתה לעשות מעשה חסד עם משפחת אחותה המנוחה. מה שהחל כרצון להעביר סכום כסף מרצון חופשי, הסתיים בתביעה משפטית – וברגע של פיוס שלא ישכח. זהו סיפור משפטי, משפחתי ואנושי.

רצון טוב – שהפך לתביעה

אחותה של מרגלית, ויטה, הורישה בצוואתה לבנה אהרן נכסים, והוסיפה הוראות ייחודיות: הוא לא יוכל למכור נכסים בלי הסכמת מרגלית, והיא תשלם לו קצבה חודשית של 2,000 ₪. מרגלית, מטוב לבה, שילמה לו מדי חודש פי שלושה – 6,000 ₪.

כאשר אהרן נפטר, מרגלית פנתה לבנו, יוסף, והציעה להעביר מרצונה לו ולילדיו כספים שירשה מאחותה, לזכרה. אולם כדי להגן על עצמה, דרשה הסכם ברור שמבהיר שהמעשה נעשה מרצון חופשי ללא כל חובה בו יתחייבו כלפיה יוסף וילדיו שלא יתבעו אותה בעתיד למתן חשבונות וכדומה. ההסכם נחתם, אך נתקל בקשיים טכניים במתן תוקף משפטי, לאחר שהאפוטרופוס הכללי דרש שההסכם יוגש באופן פורמלי בתיק אפוטרופסות משום שהוא נעשה בין היתר בשם קטינים. שיתוף הפעולה בין הצדדים התפוגג – עד שיוסף בחר להגיש תביעה.

כתב התביעה – והמהפך בתודעת מרגלית

יוסף הגיש תביעה נגד מרגלית, בה טען כי הכספים שייכים לאביו המנוח, וכי מרגלית התחייבה להעבירם לו. כשקיבלתי את ייצוגה של מרגלית בתיק, במבט ראשון לא הבנתי מדוע הוגשה התביעה, הרי ליוסף אין שום עילה לקבלת הכספים, ההיפך, הוא חתם בפירוש על כך שמרגלית לא חייבת לו דבר. כשפגשתי את מרגלית, הבנתי, כתב התביעה, על אף חולשתו המשפטית, אילץ את מרגלית להתמודד, בגילה המופלג, מול משפחתה שלה. היא עברה מנדיבות לכאב, מהתלבטות לצורך להגן על עצמה. המשפט כבר לא היה על כסף – אלא על צדק ועל אמת.

רגעי האמת באולם

מרגלית פחדה להופיע בבית המשפט, אך בחרה להילחם. היא התייצבה לדיון, רעדה בדרכה לאולם, אך עמדה בגאון. כשנשאלה לדעתה, אמרה:

"אני ילידת 1933. בגיל 6 בלי הורים. מה שעברתי לא מאחלת לאף אחד. אחותי הייתה לי משפחה שלמה. ניסיתי לעשות טוב – ויצא מזה רק רע. בגיל 6, הפנטזיה שלי הייתה שאמא תחזיר אותי הביתה ותכין לי תפוחי אדמה. עכשיו אני מואשמת על ידי המשפחה שלי."

היא פרצה בבכי. השופט אפשר לה לצאת לנשום. ברקע הציע השופט – מפגש אצלו בלשכה "על כוס תה" – במטרה להביא את מרגלית להסכמות כלשהן. סירבתי, דרשתי תחילה את דחיית התביעה, אמרתי שלאחר שיוסר ההליך המשפטי, מרגלית תסכים לשבת לכוס תה ולשקול הצעות כלשהן. יוסף סירב. ואז, מרגלית חזרה לאולם – שקטה ונחושה.

הדרמה: התמוטטות, סליחה, וגילוי מצמרר

השופט פנה ליוסף. הוא נעמד – ואז קרס. בבכי קורע לב הוא אמר:

"אני לא רציתי את זה. דודה מרגלית, אני מבקש סליחה."

מרגלית קמה, פונה אליו בתקיפות:

"תעמוד. מי אמר לך להגיש תביעה? אמא שלך? העורך דין?"

ואז, כמו מתוך סרט, יוסף פלט:

"את יודעת שחטפו אותי מההורים שלי. שמכרו אותי בכסף."

השתררה דממה באולם, והאמת שלמרות שראיתי לא מעט סצנות בתיקים בהם ייצגתי, לא ראיתי את זה מגיע. הסבריו חשפו כי לא היה בנו הביולוגי של אהרן. כשהיה בן 18 נסע לארגנטינה לחפש את שורשיו. שם גילה שמסמכיו מזויפים, ושהוא נקנה בכסף על ידי סבתו ויטה – אחותה של מרגלית.

"סבתא קנתה ילד בכסף"

הוא התמוטט. מרגלית התיישבה לידו, חיבקה אותו, ואמרה:

"אתה לא לבד. אני סולחת לך."

הסיום: חצי מהסכום – וכל הלב

יוסף הסכים לדחיית התביעה ללא תנאים. לשאלת השופט, האם יסכים לכך שגם לא יקבל דבר – ענה: "מה שתחליט – מקובל עליי".

מרגלית חשבה מעט, ואז אמרה:

"אני אתן מחצית מהסכום שתכננתי. שיילך לחינוך טוב לילדים שלו."

רגע אחרון של פיוס

פסק הדין נחתם. השופט קם וביקש ללחוץ את ידה של מרגלית, דומה שאף הוא לא הגיע לבית המשפט באותו היום בציפייה לדרמה שכזו. הקלדנית מחתה את דמעותיה וביקשה לחבק את מרגלית. עורכת הדין שליוותה אותי בתיק חיבקה אותה אף היא כשדמעות בעיניה. מחוץ לאולם התחבקו בני המשפחה, ו'חתני' האירוע יוסף ומרגלית השלימו רגעים של קרבה לאחר נתק ממושך וכואב.

כשיצאנו מבית המשפט, מרגלית אמרה לי: "גם כשלא היה לי לחם לאכול – תמיד מצאתי אנשים טובים שיעזרו לי."

בנסיעה חזרה למשרד, שאלה אותי עורכת הדין שליוותה אותי: "למה לדעתך מרגלית הסכימה לתת לו רק חצי מהסכום?" השבתי בחיוך ספק ציני ספק אמיתי: "כנראה שהוא היה צריך לבכות עוד קצת."

עו"ד יעקב ביטון – ייצג את מרגלית בתיק משפחתי שהוא הרבה מעבר למשפט.